אתמול קיבלתי לביתי תעודה מעניינת שכותרת "תעודת משרת מילואים פעיל." באופן אישי, לא נראה לי שיכול להיות לי אכפת פחות ממשהו כזה. הדבר האחרון שאני צריך הוא שמדינת ישראל תיתן לי 50 אחוז הנחה על אגרת הרישיון שלי כי אני "תומך" בה על ידי שירות מילואים. מה שאני עושה מעוגן בחוק, אני די מרוצה מזה שאני יכול לקבל על זה כסף ואם הייתי רוצה טובות מהמדינה – לא הייתי מתגייס לקרבי בכל מקרה. אני לא יודע בדיוק מי מתגאה בזה שהוא מילואימניק "פעיל" (מישהו יודע מיהו "מילואימניק סביל?") אבל אני בעיקר יודע שאני עושה מה שצריך ובכלל עושה את זה יותר בשביל החוויה מאשר בשביל לתרום איזושהי "מתנה" למדינה שלי. אם הם רוצים לעשות לי טובות, שיצמצמו לי את השירות או יתנו לי יותר כסף

בעצם, אני גם משלם מיסים פעיל, ממחזר אשפה פעיל ואקדמאי…סביל. למה אני לא מקבל פיצוי על כל השירותים האלה שלי למדינה? למה כל אזרח לא יכול לקבל הטבות? אני לא טוב יותר מאף אחד אחר.

בכל מקרה, לנושאנו הדל. אחרי חיפוש קל באתר הקמל"ר, מצאתי שם סעיף קטן האומר משהו בסגנון "על הפרסום המלווה את תעודת משרת המילואים הפעיל נמצאת תמונה של מעטפה אשר הכיתוב עליה אינו מייצג את עמדתו של צה"ל והוא טעות של עורכת גראפית". כמובן שהדבר הראשון שעלה לי לראש הוא – וואו, אני חייב למצוא את המעטפה הזאת. לאחר כמה דקות של חיפוש אחרי החוברת המסתורית (ומציאתה טחובה בפח הניירות מתחת לשולחן), הבחנתי לב במעטפה המסתורית. הכיתוב שצה"ל לא רוצה להזדהות איתו הוא כדלהלן, כפי שמופיע בשחור על גבי חום על "תעודת משרת מילואים פעיל: איגרת מידע לזכאים":

הישרדות היא מילת המפתח שיש לזכור לא ניצחון לא כיבוש רק הישרדות

זאת, אם כן, אמירה שצה"ל אינו מזדהה איתה. למה רק לשרוד כשאפשר לנצח ולכבוש?

דניאל.

חוויות, מחשבות - אין תגובות »

פרוזה - אין תגובות »

בתגובה לעידו ולדיון המתחולל על קיומו של אלוהים:

אני מניח שאתה יודע כבר מה דקארט אומר על הידיעה, אבל רק למקרה שמישהו לא יודע: דקארט מתחיל בשאלה "מה אני יכול לדעת?" ובוחן תופעות מסויימות. הוא בוחן, למשל, את העובדה שהוא יכול לראות דברים, אבל אז נזכר שגם בחלומותיו הוא יכול לראות דברים ולהרגיש כאילו הם אמיתיים לחלוטין. הוא פוסל את האפשרות הזאת. לאחר מכן הוא פונה למחשבותיו, הוא שואל "האם הדברים שאני יכול לחשוב עליהם הם אמיתיים?" ומגיע לתשובה נוספת של לא - בני אדם יכולים לקבל רשמים שגויים. הדבר היחיד, אם כן, שדקארט מצליח להוכיח, הוא את קיומה של "חושב" אשר מבצע את הטלת הספק.

אם נסתכל על מה שדקארט אומר בטיעון המפורסם שלו, נראה שמאחוריו זה עומד דבר פשוט: אנחנו לא יכולים להוכיח, ללא הנחות מוקדמות, דבר חוץ מקיומו של "חושב". ל"חושב" הזה, אם תרצה, תוכל לקרוא "אלוהים", כי הוא יוצר את חווית המציאות שלך. כשאתה חולם, למשל, אתה יוצר מעין ייצוג של המציאות שבו התודעה שלך היא "אלוהים". יש הרבה דברים שאפשר לקרוא להם אלוהים, אפשר לקרוא ל"הכל" אלוהים ולהסתכל על היקום כיישות אחת.

להסתכל על היקום כיישות אחת שבוחרת בעמים להוביל מהפכות עקובות מדם? זאת כבר שאלה טובה יותר.

או, בגרסא פשוטה יותר: "אוקיי, יש אלוהים, אז מה?". אנחנו חייבים לזכור, שאנשים שמאמינים בדתות נוטים להפוך את השאלה "האם יש אלוהים?" ל-"האם יש אלוהים כפי שמוצג בטקסטים שאני מאמין בהם?" או "האם הטקסט שאני מאמין בו הוא האמת?" להוכיח שאין אמת חוץ מהמחשבה זה כבר הרבה יותר קל.

התשובה שלי ל"יש אלוהים?" אגב, היא "אף אחד לא יכול לדעת".

דניאל.

מחשבות - תגובה אחת »

שלום חברים, ישנים וחדשים. אתם אולי קצת מבולבלים. זה בסדר. הבלוג הזה חדש לחלוטין. נוצץ. טרי. חלק מהפוסטים הועברו מהבלוג הישן מדה-מרקר, מה שיסביר את עניין התאריכים הלא הגיוניים. מומלץ, להתחיל מהצהרת הכוונות (הקלק כאן)

אנשים, נשים, ילדים, מבוגרים, טיפשים יותר לא תצאו מזה. בשביל זה יש את החברים כאן

כללי - אין תגובות »

רקע היסטורי ושבר הדת – מזרח ומערב

לפני כ-2000 שנים, בתקופת האימפריה הרומית, בין השבטים הרבים שעליהם הרומאים שולטים היו הגרמאנים והסלאבים. בדילוג קדימה אל תחילת התקופה הביזנטית – שני השבטים גדלים ונהיים עמים. מהצד המערבי נמצא את העם הגרמני ומהצד המזרחי – את העם הרוסי. שני העמים, לאחר עליית הנצרות באירופה, ממירים את דתם. הגרמנים פונים לכנסיה הקתולית המערבית ואילו הרוסים, באופן טבעי, פונים לכנסייה המזרחית האורתודוקסית ויוצרים את הזרם הסלאבי-אורתודוקסי. שני הזרמים הללו, זה המזרחי וזה המערבי חיים כל אחד באזורו הוא ושניהם הופכים לזרמים חזקים ומובילים בנצרות. הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית ממלאות תפקיד מרכזי בפוליטיקה ובחיים הגרמניים והרוסיים. שני הזרמים מעודדים תרומות לכנסייה ומצליחים לגייס יותר כסף מכל זרם אחר בנצרות עד אז. בתקופת ימי הביניים המוקדמים, נראה שההגמוניה הקתולית המערבית והאורתודוקסית המזרחית ישלטו על העולם לעד ואכן, ההגמוניה שלהן נמשכת יותר מאלף שנים.

לאחר כאלף שנים של שליטת הכנסייה הקתולית באירופה, ביום בהיר אחד, ממסמר אדם בשם מרטין לותר לקירה של כנסייה מסמך שעליו 95 תזות ומשנה את פני הנצרות לעד. הזרם החדש, הפרוטסטנטי, נובע מגרמניה ומצליח לשבור את ההגמוניה של הכנסיה הקתולית על מערב אירופה. באותו זמן, במזרח, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית ממשיכה להחזיק מעמד. הקמת הכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה יוצרת שבר חמור בתודעה הגרמנית. הכנסייה הפרוטסטנטית החדשה טוענת כי לכל אחד יש זכות וגישה לידע ואדם אינו יכול להסתמך על אף אחד חוץ מעצמו כדי להביא את הגאולה. העם הגרמני נקרע בין שני הזרמים, כשכל אחד מהם טוען כי רק לו יש את התשובה. נוצרת דיכוטומיה מחשבתית ותרבותית.

כחצי מילניום אחרי כן, גם הרוסים עוברים תהליך דומה. באמצע המאה ה-19 כותב קרל מרקס, גרמני, את המניפסט הקומוניסטי, תוצאה של ביקורת על האידאולוגיה הקפיטליסטית החדשה שעולה באירופה, על פי טענות שונות, בעקבות האינדיווידואליזם שהביאה איתה הרפורמציה ומשחזר בכך כמעט במדויק את מעשהו המפורסם של לותר. ב1917 מתרחשת מהפכת אוקטובר. המפלגה הקומוניסטית עולה לשלטון, ומשליטה על העם הרוסי אידאולוגיה אתאיסטית לחלוטין – הדת, על פי הקומוניזם, הנה רעל שמזהם את המחשבה והיצירה האנושית. מעכשיו, הקדושה איננה שייכת לאנשי הכנסייה בלבד, אלא נמצאת בעבודת הכפיים של העם הרוסי כולו. העם הרוסי גם הוא עובר משבר תרבותי-דתי עמוק. האידאולוגיה החדשה הופכת למעין דת בעצמה ודוגלת בכך שעל העם כולו לפעול כדי לקדם לא רק את המדינה שלו אלא את כל העולם. הביקורת של מרקס על הקפיטליזם והאינדיווידואליות הרציונאלי שהוא מקדם יוצרת את הבסיס למהפכה ברוסיה, שנהיית חברה קולקטיביסטית כמעט לחלוטין. העם הרוסי נקרע בין הסגידה הכנועה של הכנסייה האורתודוקסית לבין אידאולוגיה קומוניסטית הדוגלת בעבודה קשה כבסיס להקמה של חברה מושלמת – מעין גרסה ארצית לגאולה.

מחשבות, פרוזה - אין תגובות »

"The most important thing in art is the frame. [..] without this humble appliance

you can't know where The Art stops and The Real World begins.” – Frank Zappa

מֶזֶג הָאֲוִיר

עוֹמֵד לָרֶדֶת גֶּשֶׁם

יְמוֹת הַגְּשָׁמִים הִגִּיעוּ

הִנֵּה גֶּשֶׁם מְטַפְטֵף

גֶּשֶׁם יוֹרֵד

קַח מִטְרִיָּה

לְבַשׁ מְעִיל גֶּשֶׁם

גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף

הַגֶּשֶׁם פָּסַק

הַשָּׁמַיִם מִתְבָּהֲרִים

מֶזֶג הָאֲוִיר מִשְׁתַּנֶּה

הַחוֹשֵׁב אַתָּה כִּי תִהְיֶה סְעָרָה?

The Weather

It looks like rain

The rain season is here

It is drizzling

It is raining

Take an umbrella

Put on your raincoat

It is pouring

The rain stopped

The sky is clearing up

The weather is changing

Do you think we shall have a storm?

שירה - אין תגובות »

יהיה מעניין, אולי.

מומלץ להתחיל כאן: בהצהרת הכוונות

• להמשיך אפשר דרך הקטגוריות, הן מחולקות למחשבות, חוויות, פרוזה ושירה או פשוט לדפדף הלאה.

• הפרסומות, אגב, הן כלי מצויין מצידכם להראות קצת הערכה. אין צורך לתרום כסף, מספיק רק להקליק.

• אם יש לכם מה להגיד, הגיבו או שלחו מייל
  

• אם הבלוג מעניין אתכם, תעשו מנוי לRSS Feed ותקבלו עדכונים שוטפים.

כללי - אין תגובות »

אני לא יודע למה, אבל מדינת ישראל החליטה לסמוך עלי. קיבלתי היום שתי קופסאות לבנות, די גדולות, שהסממן העיקרי שלהן הוא מדבקה שעליה כתוב "ועדת בחירות מרכזית, נא לא לפתוח עד יום הבחירות". בפנים, משהו כמו 700 מעטפות, כמה אלפי פתקים, ערימות נייר וטפסים אינספור. אני קצת מרגיש כמו סופר-גיבור, מגן על הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר - בחירה! נלחם כדי לקום בחמש בבוקר ולא להראות עצבני כשהבחורים מתחילים להגיע עוד לפני שפתחתי את עין ימין. עין שמאל, כמובן, נשארת סגורה ומחליפה את עין ימין במקרה הצורך, במקרה ממש חמור של זיהוי - שתי העיניים יפעלו כיחידה אחת, יעשו הצבעה ויחליטו בשיתוף פעולה עם האוזניים אם ניתן לזהות את האדם. אני שוקל להביא אטם אוזניים אחד וכל שעה לעבור בין אוזן לאוזן, כדי למנוע שחיקה. הרי צריך לשרוד שם עד עשר בלילה.

לעומת אנשים אחרים, אני לא הגעתי לאסוף את "החומר הרגיש" ברכב הפרטי שלי, הגעתי באוטובוס וגם חזרתי באחד. אחד הדברים ששמתי לב שקורים כשאתה סוחב שתי קופסאות גדולות עם חותמות ממשלתיות ו-"נא לא לפתוח עד יום הבחירות" מודפס בגדול על צידן העליון הוא דחף הסקרנות העז שהן מושכות. תוך נסיעת אוטובוס אחת הצלחתי לנהל דיון פוליטי עם 5 אנשים שונים, 2 בתחנת אוטובוס, עוד שניים שישבו באוטובוס כשהגעתי, וכשהם ירדו - הגיע עוד אחד והחליף את הקודם. מכל השיחות האלה, שהתפרשו על גבי כחצי שעה, הדבר שזכור לי הכי לטובה הוא בחור דתי אחד, מפד"לניק שלא נדע, ששאל אותי מה אני מצביע וכשאמרתי לו שאני עדיין מתלבט בין מרצ לבין חד"ש הוא הגיב ב-"היי, לפחות יש להם עקרונות ואידיאולוגיה, לא כמו כל חסרי חוט השדרה במרכז." הוא לחץ לי את היד כשהוא יצא מהאוטובוס.

אולי עוד יצא משהו מהצִיוֹנים האלה, לפחות יש להם עקרונות.

חוויות - אין תגובות »

מסתובב במקום ומסתכל מאחורי המדפים שליד הדלת. הוא לא שם. נו, פאק, שעה אתה כבר מחפש אותו אין סיכוי שאתה יוצא מפה בלעדיו. תחושה של פאניקה וחוסר אונים מתחילה לגאות בי ואני חושב שאני הולך להתייאש. קריאה מלמטה, "דניאל, נו, מצאת את זה?", "לא!", אני עונה,"אני בטוח שזה היה עלי, השתמשתי בו ביום חמישי!" אני צועק לכיוון הכללי של המדרגות.

אוף. אני על הברכיים. זוחל על הרצפה ואני מרגיש כאילו אלוהים ממש ממש לא אוהב אותי היום. מחייג בטלפון לאנשים הרלוונטיים בתחושה מטרידה של חוסר אונים. זה כל הפאקינג חיים שלי, ובכלל, זה קנס של איזה 500 שקל עכשיו.

"נו, ביטלת כבר את הכרטיסים?", אמא שואלת. "כן, פאקינג איי, אבל רק להוציא את כל התעודות האלה שוב הולך להיות הטרטור של החיים שלי." פעם שלישית בשנה אחת, מי היה מאמין. פאק. איזה פתיחה גרועה לשבוע.

"מצאתי אותו!", צועק קול מלמעלה. "מצאתי אותו!".

נרגעתי קצת. הרגשתי כאילו חבר שלא פגשתי שנים פתאום מופיע בסף הדלת.

איזה עולם מטריאליסטי דפוק יש לנו.

חוויות - אין תגובות »

צ'כיה – 1968

בעיר פראהא, עיר הבירה של כמה אימפריות קטנות וגדולות, ועיר חשובה באופן כללי למהלך קיומה של אירופה, על ספסל ציבורי בפארק קטן, מרחק קטן ממרכז העיר העתיקה, יושבים להם שני אנשים ומדסקסים ספר שהם קראו. הספר יצא לפני כשנתיים, בהוצאה קטנה ומחתרתית למדי, בגרסא מצונזרת, אך עדיין עורר מהומה שלמה. אחד האנשים, זה שיושב מימין, נראה שהורכב בזריזות מאביזרי ראש על ידי חנות ממכר אביזרים שניסתה להציג את מרכולתה בשטח קטן ככל האפשר: על צווארו הייתה שרשרת זהב, על אוזניו עגילי זהב, על עיניו משקפיים שחורות, קצת עקומות, לראשו מטפחת שחורה ועליה כובע מצחייה שעליו רקומה האות האנגלית “W”, בזהב כמובן. באופן כללי, ניתן היה להגיד שהוא דומה לפיראט אלמלא החליפה המהודרת, שאם היינו מסתכלים על התגית בז'קט היינו רואים שיוצרה באיטליה. האיש שיושב לידו לא היה מרשים כל כך בקישוטיו. אפשר להגיד שאדם רגיל לחלוטין שהיה עובר על פניו ברחוב, היה מתאר את הרושם שהותיר אחריו האדון על הספסל כ"זה לא ההוא שישב ליד הפיראט בחליפה?” למרות מראהו הלא-מזהיר-במיוחד, לאדם על הספסל יש מבט שלא יכול היה להותיר אחריו רושם אחר חוץ מ-הוא אינטלקטואל מן המדרגה הראשונה של הראשונות. שמו – מיכאיל. החבר שלצידו הוא לא אחר מאשר פרופ' עזאזלו וולאנד, מכשף, דיפלומט ומעל הכל – זר.

“אז לכאן הם ברחו?” שואל מיכאיל. “לא בדיוק, אפשר להגיד שהגיבורים שלך הלכו למקום שדומה לפה, אבל לא פה. הנה, אתה רואה פה לקראת הסוף, מה שאמרתי לך לכתוב על הדיאלוג של פילאטוס וישו?”, שאל וולנד בעת שמיכאיל בהה בו באינטליגנטיות. “כן, כן, אני מבין, זה הכל במובן המטאפורי של המילה.” ענה מיכאיל. “במובן מסוים, אתה צודק, עוד כמה שעות העיר הזאת תחווה את המקבילה לצלצול שעון מעורר בעוצמה של פצצת אטום, וכל זה בגלל שהרוסים חושבים שהגיבורים שלך ברחו לפה והפיצו כאן את הרעיונות שלהם", ענה וולנד כשהוא מדמיין בעיני רוחו את הטנקים והחיילים עוברים ברחובות בעוד שעות מעטות. “זאת התיאוריה שלך", אמר מיכאיל והישיר את מבטו לעיניו של וולנד, “הרעיונות האלה שלי, כפי שאתה מכנה אותם, היו פה כבר אלפי שנים”.

פרוזה - אין תגובות »