הם מתים, הם באמת מתים

יש לי פוסטר שלה על הקיר. עומדת, עם משוט על הכתפיים. בגד הים מתריס והשיער מתריס עוד יותר. מבט נוקב קדימה וחודר את הקיר הנגדי כדי לגלות שמיים מעוננים. פארה. פאקינג איי. מאחורי פארה, בדירה קצת קטנה ורחוקה יותר, ובחדר של ילד בן 12-13, אבל עדיין שלי, גם הוא היה תלוי. עם הנוצצים, והמשקפיים, היד האחת מתנופפת והשנייה אוחזת באזור החלציים כמו כדי שלא יעוף. צועק לו וכל העולם רועד. רוח תמידית בשיער המעובד, הפנים המעובדות עוד יותר והקול המתקתק הזה שקצת יותר מדי קיטצ'י מכדי להיות אמיתי וקצת יותר מדי אמיתי מכדי להיות מת. מייקל, פארה, נעמתם לי מאוד. הילדות שלי לא הייתה אותו דבר בלעדיכם.

נראה לי שעכשיו אין ברירה אלא להתמודד עם העובדות. מדונה ניצחה. אני לא מאמין. הבת כלבה הזאת הצליחה פשוט לשרוד יותר זמן ממייקל ועכשיו היא ניצחה. והיא עוד מגיע לארץ, כדי לצחוק עלינו, אני בטוח. היא תעלה על הבמה בתל אביב בראשון ובשני ליולי ותעשה סיבוב ניצחון. היא השריד הזה של שנות ה80 שהולך להישאר. כמו פול ורינגו ושנות ה-60, כמו מכנסיים מתרחבים מזעזעים ושנות ה-70. כל מה שחסר לי עכשיו זה שיהרגו את ספיידרמן. שוב. או לא שוב. לא יודע. עוד צריך קצת זמן להתמודד עם זה. ולהוריד את הפוסטר. כוס אמק.

דניאל.

חוויות