זאת מחלה לא קלה בכלל. די קשה להתמודד איתה באופן כללי. כל יום אתה מוצא את עצמך קם בבוקר וחושב "מה אני עושה פה בכלל, מה זה נותן לי? אין דברים חשובים יותר לעשות?” ואז אתה נזכר במה אתה צריך לעשות השבוע – צריך לכתוב את המטלה ההיא בסטטיסטיקה שנראה שכבר עשית פעם אבל אף אחד לא שואל אותך. צריך להגיש את התרגיל ההוא עם השלושה עמודים ברווח כפול בו אתה אמור "לחשוב" ו"לנתח" איזושהי פיסה מיותרת של החיים היום יומיים שלנו. אתה כותב מדי פעם איזה כתבה קטנה לעיתון השכונתי, או העירוני, או האוניברסיטאי וחושב לעצמך - “הנה, עכשיו אני הולך להיות מפורסם". ואתה חושב שאתה הולך לעבור מחר במסדרונות ואנשים יצדיעו ויגידו "כל הכבוד!” בזמן שהם טופחים לך על השכם וחושבים "אחח… אם רק אני הייתי קצת יותר כמוהu…”. אולי אתה מגיע למסקנה שהכתבה הקטנה הזאת, גם אם קיבלת עליה את כל השבחים מכל מי שקרא, וגם אם החברים שלך מתקשרים אליך לברך אותך – זה לא מה שיביא אותך לשם. למקום הזה של האנשים הבאמת מוצלחים. אתה חושב לעצמך שאתה אולי מפתח קצת יותר מדי ציפיות לגבי החיים – הרי מי באמת יקשיב לסטודנט לתואר ראשון, אפילו אם הוא כבר עומד לסיים אותו. אתה מסתכל מסביבך וחושב שיש עוד אלפי אנשים שמבחינת האנשים שם, בקהל, הם בדיוק באותו מצב כמוך, ולמה שהם ישימו לב אליך. אתה חושב שאולי אתה צריך להמשיך, לעשות תואר שני ושלישי, ואז, עם הקידומת היפה "דוקטור" לפני השם אולי מישהו ישים לב אלי. לפעמים העתיד מכה בך ויש לך מחשבות על המחר, ואם אולי אתה מתכוון לבקש מהחברה הזאת שנראה שנדבקת אליך לפעמים להיות אשתך. זה קצת מפחיד אולי, אבל אז משהו מסיח את דעתך ואתה שוכח בכלל שחשבת על זה ובורח חזרה אל חיי היום יום.

אגודת הסטודנטים השיגה לנו קו 19 משופר. הסגל הזוטר קיבל תנאים טובים יותר. כולנו יכולים לשבת על כסאות נוחים יותר, בכיתות ממוזגות יותר ולשמוע את המרצים שלנו לועסים בשבילנו את החומר ויורקים אותו ישר לתוך הפה שלנו, כדי שחס וחלילה לא נצטרך להשתמש באיזשהו חלק מהראש. המתרגל משתמש באותה דוגמה שהוא נתן לפני שבועיים כדי להסביר את אותה שאלה שנשאלה לפני שבועיים ולפעמים אתה תוהה למה אתה ממשיך להגיע לשיעורים. המאמר האחרון שקראת היה איפשהו בשנה א' אבל אתה חייב לתת רושם שאתה קורא ועושה ולומד אז לפעמים אתה זורק איזה שם של הוגה רלוונטי לשיחה כדי כאילו להרשים אנשים. קראת 3 ספרים בשנה האחרונה, אבל אם ישאלו אותך, תגיד 20. לפחות. ואז כשמישהו ישאל אותך מי הסופר האהוב עליך אתה תלך לחפש באינטרנט שמות אזוטריים. לא ברור למה. הכל כדי לשמור על הרושם הלא ברור הזה.

פעם לא היה לך פייסבוק. היום אתה אומר שאתה מתכוון לשמור רק אנשים שאתה באמת מכיר ואתה באמת רוצה לשמור על קשר איתם שם. בעצם, אתה משחק משחקים טיפשיים ומסתכל על כל הודעה, ממוחשבת או אמיתית שאולי תעביר לך כמה דקות של שעמום. אתה אומר שיש לך עקרונות אבל אם מישהו יבקש ממך לפרט את העקרונות שלך, לא יהיה לך מושג קלוש איפה להתחיל. אתה אומר שיש לך טעם מפותח וביקורתי בספרות ושירה, אבל גם שם לא באמת יהיה לך מושג איפה להתחיל. אולי תזרוק כמה שמות שאתה מכיר. לפעמים אתה חושב שאולי כולם ככה, אז אתה כותב בגוף שני ומקווה שמישהו יזדהה איתך. וגם אם לא, אז הם טיפשים, ושילכו כולם להזדיין.

חוויות, מחשבות