חברה שלי העירה לי שאני כותב ומדבר בשתי שפות שונות לחלוטין, וזה פשוט לא בסדר. לכן, החלטתי לשבור את השגרה. עשיתי סטטיסטיקה של המילים הדיבוריות שאני משתמש בהן במשך 24 שעות, הזנתי אותן לתוכנה פשוטה לניתוח טקסט והחלטתי לפרסם את 100 הראשונות. אחר כך הבנתי שאף אחד לא רוצה לקרוא רשימה של 100 מילים. לכן, הנה סיכום במילה אחת של ההבדל בין השפה הדיבורית לשפה הכתובה בה אני משתמש:
יש לי פוסטר שלה על הקיר. עומדת, עם משוט על הכתפיים. בגד הים מתריס והשיער מתריס עוד יותר. מבט נוקב קדימה וחודר את הקיר הנגדי כדי לגלות שמיים מעוננים. פארה. פאקינג איי. מאחורי פארה, בדירה קצת קטנה ורחוקה יותר, ובחדר של ילד בן 12-13, אבל עדיין שלי, גם הוא היה תלוי. עם הנוצצים, והמשקפיים, היד האחת מתנופפת והשנייה אוחזת באזור החלציים כמו כדי שלא יעוף. צועק לו וכל העולם רועד. רוח תמידית בשיער המעובד, הפנים המעובדות עוד יותר והקול המתקתק הזה שקצת יותר מדי קיטצ'י מכדי להיות אמיתי וקצת יותר מדי אמיתי מכדי להיות מת. מייקל, פארה, נעמתם לי מאוד. הילדות שלי לא הייתה אותו דבר בלעדיכם.
נראה לי שעכשיו אין ברירה אלא להתמודד עם העובדות. מדונה ניצחה. אני לא מאמין. הבת כלבה הזאת הצליחה פשוט לשרוד יותר זמן ממייקל ועכשיו היא ניצחה. והיא עוד מגיע לארץ, כדי לצחוק עלינו, אני בטוח. היא תעלה על הבמה בתל אביב בראשון ובשני ליולי ותעשה סיבוב ניצחון. היא השריד הזה של שנות ה80 שהולך להישאר. כמו פול ורינגו ושנות ה-60, כמו מכנסיים מתרחבים מזעזעים ושנות ה-70. כל מה שחסר לי עכשיו זה שיהרגו את ספיידרמן. שוב. או לא שוב. לא יודע. עוד צריך קצת זמן להתמודד עם זה. ולהוריד את הפוסטר. כוס אמק.
דניאל.
בעקבות ביקורות קשות ונוקבות על הבחירות באיראן. מספר מילים מהדיקטטור האהוב. כל הקרדיט, כמובן, ליוצר הסרטון.
דניאל.
היום התפרסמה הכתבה הבכיינית התורנית על מצב הנוער היום בynet, אתר הידוע באיכותו ובאיכות הכתבות בו. החלטתי להתייחס בכל זאת, אחרי שראיתי חלק מהתגובות הנפלאות בנוגע לפאניקה המוסרית המגוכחת הזאת. אני חייב להזכיר כי התיעוד למשפטים בסגנון "הנוער של היום הולך להשמיד את העולם\לא יודע כלום\לא מכבד את ההורים שלו" הולך אחורה מאות שנים.
נראה שמגיבים מסויימים החליטו שצריך "להוציא ערסים ופרחות מהכיתות עוד בבית הספר היסודי", אני אומר – כל הכבוד! זה צעד נכון לקראת חינוך רב-תרבותי: נוציא את המזרחים לכיתות נפרדות, לאחר מכן נחלק את שאר הילדים לפי ארצות המוצא של ההורים שלהם ונלמד אותם בהתאם. כך, כל אחד יקבל השכלה שמתאימה לחינוך שלו מהבית ולא תהיה בעיה של הפרעה בכיתות. ילדים מזרחים יקבלו מורים מזרחים, וכך הלאה. מה שמפחיד אותי באמת הוא הילדים המעורבים. איך נתמודד עם ילד מפריע בכיתה שהינו חצי מזרחי חצי אשכנזי? האם נוציא אותו לכיתת "אומץ" או שנמליץ להורים על טיפול תרופתי – "כי יש לו פוטנציאל"?
טענה נוספת שנשמעת היא ש-"ילדים כיום לא מכבדים את המורים שלהם". אני חייב להגיד, עוד לא ראיתי בן אדם שחווה משהו משמעותי ותורם בחייו ואינו מעריך את האדם שהעביר אותו את זה. אם למורים אין את היכולת לגייס כבוד מהתלמידים שלהם – כנראה שיש נתק כלשהו בין הלימוד לבין הלמידה. כנראה שלאותו מורה שדורש כבוד, לא מגיע כבוד. אם נתחיל להתייחס לתלמידים בבתי ספר כשווים, ככאלה שאפשר לדבר איתם בגובה העיניים – אולי נראה תוצאות אמיתיות.
אנחנו צריכים להבין – הנוער של היום הוא באמת לא הנוער של פעם. כל נוער הוא נוער חדש. גם אני, לפני 10 שנים, לא הייתי אותו דבר כמו ילד בן 15 היום. כן, אני עדיין צעיר, אבל אני רואה את אח שלי (בן 11 ויותר חכם ממני, ימח שמו) ואני פשוט מקנא. ברור שהוא לא יתעניין בלקרוא ספרים בני מאתיים על אנשים שחיו בתקופה שבין בני הנוער של היום לבינה יש יותר משלושה דורות. החיים השתנו כל כך שאנחנו כבר לא רואים את עצמנו באותן סיטואציות. סקרלט אוהרה משעממת, רסקולניקוב מזיין את השכל יותר מדי וב-80 יום אני מעדיף לעשות משהו יותר טוב עם החיים שלי. אנחנו אוהבים להכחיש את העתיד ולחבק את העבר ואני תוהה למה? נהניתם לקבל מכות מהמורים שלכם? נהנתם לשבת בבית מול ערוץ אחד, עם תחנת רדיו אחת וספר אחד? אני לא (צעיר צעיר, אבל מרוסיה הקומוניסטית).
אני עוד זוכר איך זה לחיות בלי מחשב, הם לא. זה לא הופך אותם לרשעים – זה הופך אותם למתוקשבים. כיום, יש לנו את כל המידע שאנחנו רק נרצה בקצה האצבעות. וויקיפדיה היא אולי לא המקור האיכותי ביותר, אבל אני יכול להבטיח שהיא תרמה לידע האנושי, מבחינה כמה אנשים באמת יודעים יותר, לא איך הידע כידע התקדם, יותר משתרמה אנציקלופדיה בריטניקה בכל ימי קיומה. אני, ההורים שלי ואחותי התייחסו אל אח שלי כשווה מאז שהוא יכל לדבר. אנחנו מדברים איתו "דוגרי" ולא חוסכים ממנו את החיים. בתגובה לזה, הוא מתייחס אלינו בתור שווים וחולק איתנו את החיים שלו, באמת.
זה אולי נשמע הדבר הכי פשוט והכי טריוויאלי, אבל לפעמים מפתיע אותי עד כמה אנשים באמת שוכחים את המשפט הפשוט – אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. אני בטוח שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה שאנשים מבוגרים ממנו יתחילו להתייחס אליו בהתנשאות, לראות את כל מה ששונה מהנורמות שלהם כ"סוטה" ולהתלונן על זה שהוא "הורס את המדינה, העם, החיים והיקום". אתם עוד תראו, הם יגדלו ויתנקמו בנו, כמו תמיד.
אז לאותם מורים יקרים שיוצאים להם לשייט על קרחון בקוטב הצפוני – שיהיה לכם בהצלחה, אל תשכחו לקחת מעיל. בקרוב תמותו, ואני בטוח שלמשפחות שלכם יהיה חבל מאוד ולתלמידים שלכם לא כל כך.
אגב, בהזדמנות חגיגית זו, אתם מוזמנים לבקר בבלוג של שי, הוא אינטליגנטי, וזה יותר ממה שאני יכול להגיד על רוב האנושות.
את מי אני מצטט?
נראה שאחד הנושאים העיקריים בשיח הביטחוני בישראל ובעולם היום הוא "האיום האיראני". בין תגובות של ג'ורג' בוש, לפנלים פוליטיים בטלוויזיה כל יומיים לבין שיחות סלון בין חברים. האיום האיראני מככב כנושא מפתח בשיח הביטחוני הישראלי והעולמי. לפני כשבוע הייתי בשירות מילואים ברמת הגולן, הזמן עבר די לאט ויצא לי לדבר הרבה עם האנשים בבסיס על נושאים שונים, אבל (כנראה) עקב כך שהייתי בתוך מקום שהוא חלק מהמערכת הביטחונית הישראלית, השיחות הנפוצות ביותר היו על "המצב" (ועל מין, אבל בלי קשר לנושא). אחת השיחות הייתה שיחה ביני לבין שני אנשים נוספים שמוצבים איתי בשירות מילואים, אחד נגד אפסנאות והשני קצין מבצעים, על המצב בישראל כיום. קצין המבצעים, בתגובה לאמירה שלי ש"המצב הביטחוני בישראל לא כזה רע" הגיב ב-"ומה עם האיום האיראני?” ואני הגבתי ב-”היי, תשמע, זה רק מילים, אנחנו הולכים להתחיל מלחמה רק כי כמה אידיוטים אמרו שיש 'איום איראני'?”
אחרי כמה ימים, כשכבר חזרתי הביתה, נתקלתי בתכנית טלוויזיה (“מועצת החכמים") אשר שודרה ביום שבת (20.9.08) ובה פנל דיון. בתגובה לשאלה "למה אנחנו צריכים ממשלת חירום? הרי אין מצב חירום כרגע הגיב העיתונאי הנשאל באותה שאלה ששאל קצין המבצעים רק כמה ימים לפני כן: “ומה עם האיום האיראני?” התגובה להצהרה הייתה באופן כללי שתיקה והדיון עבר לנושא הבא. נראה שיש קונצנזוס בין כל אנשי התקשורת והאורחים בתכנית כי אכן קיימת סיבה ממשית ליצירת ממשלת חירום לאומית עקב "האיום האיראני", וזאת למרות שה"איום" הנו מונח אשר נטבע על ידי התקשורת והממשל של ארה"ב על מנת לתאר אוסף של ביטויים של הממשל האיראני, וספציפית של הנשיא האיראני – מוחמד אחמדינג'אד, שלא כללו פעולות מלחמתיות או צבאיות "מאיימות" כלל.
הנושא עניין אותי וחקרתי אותו עוד באינטרנט, לא רציתי לדעת מה אתרי חדשות מרכזיים חושבים עליו אלא דווקא מה אני יכול ללמוד מה-Web 2.0, הפורומים, הבלוגים, המקומות שבהם לאנשים יש יכולת לבטא את דעתם באופן חופשי מול העולם. מה שגיליתי הוא דעות מנוגדות לחלוטין לקונצנזוס של קיום האיום האיראני. בלוגרית אחת שהפוסט שלה מהווה ביטוי מנוסח היטב לכמה דעות דומות שנתקלתי בהן, כותבת כי האיום האיראני הנו "מסך עשן ושטיפת מוח מהבית הלבן". האיום בעצם מבצע פעולה של הסחת הדעת ונתינת לגיטימציה לממשל האמריקני (ובאותה מידה, גם לממשל הישראלי) לנקוט בפעולות ביטחוניות-צבאיות על מנת לשרת את האינטרסים הכלכליים של המדינות ולהשתלט על אחת מספקיות הנפט העיקריות. הכותבת טוענת כי הביטויים עצמם של הממשל האיראני משרתים כ-"כאמצעי להשקיט את המתחים הפוליטיים והמעמדיים בתוך איראן ולהסית את הזעם לכיוון ארה"ב". כך שנראה שמאחורי הביטוי "האיום האיראני" לא עומד רק הרצון להכליל ביטויים או פעולות של בכירים בממשל האיראני אלא אינטרסים של מדינות מערביות ושל איראן ליצור שיח הנותן, מצד אחד, לגיטימציה לפעולה כוחנית מצד מדינות מערביות ומצד שני, עמדת כוח לאיראנים כדי להשיג את מטרותיהם המדיניות.
בנוסף לדעה שהאיום נותן לגיטימציה לפעולה צבאית מערבית כנגד איראן, האיום האיראני נתפש על ידי גורמים מדיניים מסוימים כאמצעי לשלול את הלגיטימציה של המערב ללא פניה לאמצעים צבאיים, כפי שנראה מדבריו של משה "בוגי" יעלון: "חרף דבריו הלוחמניים, השלטון האיראני טרם פנה ליישם את כוונותיו האלימות כלפי חוץ באופן מעשי. מתוך הבנה שאין ביכולתה להביס את ישראל בצעד תוקפני אחד כמו במלחמה קונבנציונלית נגדה, אימצה איראן אסטרטגיה של התשה מתמשכת, המכוונת גם להחלשת העוצמה הצבאית של ישראל וגם לחתירה תחת הלגיטימיות הבינלאומית שלה.”
מעורבות זו של אינטרסים שונים, יחסי כוחות ולגיטימציה של פעולות על ידי שיח הביא אותי להשתמש, לשם ניתוח של "האיום האיראני" כמבע ביצועי, הנובע מרשת של סמכויות ואינטרסים שונים ומשמש מטרות שונות בידי גורמים שונים. לשם הניתוח אשתמש, כבסיס תיאורטי, בתיאוריה הפרפורמטיבית של ג'ודית באטלר.
באטלר מגדירה את המבע הביצועי כ-”צורות של דיבור סמכותי,: רוב המבעים הביצועיים הם הצהרות שבעצם הגייתן גם מבצעות פעולה מסוימת ומפעילות כוח מחייב…הצהרות שלא רק מבצעות פעולה, אלא גם מזכות את הפעולה המבוצעת בתוקף מחייב" (מתוך "קוויר באופן ביקורתי"). המבע הביצועי (Speech Act) הנו, בעצם, שימוש בשפה מדוברת או כתובה כדי ליצור מציאות. באטלר נותנת כדוגמא פסקי דין, טקסי טבילה והכרזות בעלות.
הכוח של פעולות דיבור אלה נובע, על פי באטלר, מכך שהפעילות היא נשנית ופחות במעשה אחד ספציפי אלא במעשים נשנים "החוזרים על מחוות דיסקורסיביות של הכוח השלטוני". בעצם, מה שנותן לפעולות דיבור אלה את כוחן, על פי באטלר, הוא זה שהן נובעות מציטוט של מקורות כוח שלטוניים או אחרים ו"כרוכים ברשת של הסמכה וענישה"
המקור לתיאוריה של באטלר הוא, ביקורת על התאוריה הפרפורמטיבית של ג'ון אוסטין (ראו: J.L. Austin, "How to do things with words"), שטען כי השפה איננה מתארת את המציאות הנראית ויכולה להיות רק 'אמת' או 'שקר', טענה שהייתה שגורה בפי פילוסופים של השפה עד אותו זמן. השפה, שנראתה עד אז על ידי פילוסופים ובלשנים כבנויה רק מ'הצהרות' (Statements) שכאלה היא, על פי אוסטין, בעלת כוח שהוא מעבר לתיאור בלבד – היא גם בעלת כוח ליצור מציאות. המבעים הביצועיים, על פי אוסטין, מאופיינים בכך שהם לא יכולים להינתן לאימות (Verifiable) ושנית, שהם מבצעים פעולה, שהיא מעבר לאמירת המילים עצמם. כוחם של ביטויים אלה, על פי אוסטין, הינו אינהרנטי לשפה והוא אינו תוהה על מקור כוחם.
ה"מהפכה" אשר באטלר מובילה היא בדיוק שאלה זו – מה מהווה את מקור הכוח של המבעים הביצועיים. היא טוענת כי המבע הביצועי אינו מקבל את כוחו מהשפה, אלא על ידי ציטוט של סמכות, חוקית או אחרת, והיא זו אשר נותנת למבע הביצועי את כוחו. מבע ביצועי שאינו מצטט מקור כוח סמכותי, מאבד את כוחו. בנוסף, מבע ביצועי אשר לא מצוטט במדויק, מוחלש מכוחו – הכוח נשאב, בעצם, מהישנות תכופה של ציטוט מדויק של המבע. לכן, ההבעה על ידי היחיד אינה הפעולה החשובה, עקב כך שהיחיד נוצר על ידי השיח ומתקיים בתוך השיח, רק הציטוט, לא היחיד, הוא זה שמביא את הכוח למבע הביצועי. לכן, כשאנו חוקרים מבעים ביצועיים, עלינו לבדוק את מי ואת מה הם מצטטים, מהו מקור הכוח שאותו הם מצטטים, ואיך מקור כוח זה משפיע על הפעולה ומשמעות הפעולה שמתבצעת על ידי המבע הביצועי. כך יכול להיווצר מצב שאותו מבע ביצועי יכול לבצע פעולות שונות לחלוטין, בהתאם לשיח בו הוא מתקיים, למקור הכוח שאותו הוא מצטט, לדיוק של אותו ציטוט ולרמת ההישנות של אותו ציטוט.
"ב-2002 הכריז הנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, כי אירן חברה בציר הרשע העולמי, ומטרתה ייצור נשק גרעיני. “ הצהרה זו, המעוגנת בסמכויותיו של ג'ורג' בוש כנשיא ארה"ב, מבססת את האיום האיראני ברשת הסמכות של הממשל האמריקאי – להגיד "האיום האיראני", בעצם מהווה ציטוט ישיר של ביטוי רשמי של נשיא ארה"ב. בחיפושי אחרי מקורות כוח נוספים שמהם מצוטט "האיום האיראני" נתקלתי במסמך ממשלתי אמריקאי של "הועדה הנבחרת הקבועה למודיעין" של ארה"ב. בעמוד השלישי של הדוח ניתן לראות כי קודם לכל פירוט על דברים פיזיים שיכולים להוות איום על "שלום העולם", המסמך מצטט את נשיא איראן – מוחמד אחמדינג'אד, ובכך בעצם מבסס את כוחו על ציטוט של מבעים ביצועיים אחרים. הועדה האמריקאית, בעצם, מסתמכת על דבריו של אחמדינג'אד, אך בעוד שדבריו של אחמדינג'אד נועדו (כנראה) כדי ליצור עמדה של עליונות על המערב, הציטוט כאן משמש כבסיס לזיהוי איראן כמטרה לגיטימית לפעולה צבאית. פרשנות זו הינה הפרשנות הנפוצה בכלי התקשורת המערביים, ובעצם החזרה על הביטוי "האיום האיראני" בכלי התקשורת, וגם בשיחות בין אנשים, הפרשנות הזו, מעצם קיומה בקונטקסט של השיח הבטחוני המערבי הרואה לגיטימציה לפעולה צבאית עקב פעולות דיבור של נשיא איראן, מחזקת את כוחו של האיום, וכן מחזקת את הלגיטימציה של פעולת הנגד (שמעצם הגדרתה, פועלת נגד פעולה אחרת).
הביטוי עצמו, האיום האיראני, בעצם מבצע יותר מפעולה אחת, והיא תלויה ברשת הסמכויות המצוטטות. הציטוט המקורי הוא של הסמכות האיראנית, אך לא רק, הציטוט המערבי של האיום האיראני כולל ברשת הסמכות גם את הסמכות האמריקאית והסמכות הישראלית, שמשתמשות בו כדי לקבל לגיטימציה לפעולה צבאית וסנקציות כנגד איראן, ואילו הציטוט הערבי-איראני של האיום בעצם יוצר לגיטימציה לדרישות שונות של הממשל האיראני לעולם המערבי.
“האיום האיראני", מעבר לביסוס יחסי הכוחות בין איראן למערב, משמש גם כמבע ביצועי המבצע פעולה של יצירת מצב חירום, בעיקר בישראל. ניתן לראות על פי התגובה של העיתונאי ב"מועצת החכמים" כי המבע הביצועי "האיום האיראני" יכול, בפוטנציה, ליצור, על פי דעתו, לגיטימציה לממשלת חירום בישראל.
עיצוב: דניאל ויינברג
תודה למר שמואלוף על השימוש, נראה לי שזה עדיין רלוונטי.
גרסא גדולה יותר אפשר למצוא כאן
סיפור זה נכתב באנגלית, ואני מאמין מאוד בשמירת דברים בשפת המקור. לכל האוכלוסיה המונולינגוויסטית – תנחומי:
Joe was, well… just that. A regular joe. When asked, he would say that he loves his country and that he joined the army just because of that. He was really a model soldier: neat, punctual, knowing when to speak and when not to. Not that speaking was an activity he indulged in much. He was just a grunt, one out of tens of thousands sent to Iraq during the latest crisis. Joe was on guard duty that day, he wasn't really paying attention. He's been doing this about 60 hours a week for a year now, and his mind seemed to be wandering off.
About three hours into his shift, some officers came by. He saluted them. They walked up to him, in formal wear, buttoned to the teeth. He felt ashamed that he couldn't look as good as that, as his commanders, those brave men whom he would follow into battle in a heartbeat. He knew America was in danger. He knew that even though his duty was boring and monotonous – he was protecting his country and helping to build a better, democratic Iraq. One of the officers approacehd Joe. “How are you today?” he asked. Joe didn't hesitate – “Very well, sir! What can I do for you , sir?” he answered while raising his chin, stiffening his back and doing all those things he's done a hundred times before. “We have a slight problem, soldier”, said the officer. “We've been warned that a red car, carrying three passengers, all male, are going to try and infiltrate our base. We want you to see to that none such car comes through here”. Joe thought about it. Actually – he didn't. “Whatever it takes, sir” he answered, “fucking towelheads, all they understand is force”. “Good man”, said the officer and walked back to his car.
About 30 minutes after the officer left, Joe noticed a suspicious vehichle. It was red, as they said, and it had three young arab males in it. He approacehd the car with caution. His gun pointing forward. The car stopped. A few more soldiers from the back of the roadblock started to look alert. Joe was 30 feet away from the car when the window opened. “#$%#$^%^#%^!” said a man said in an oriental accent, or at least that what Joe heard. “I can't understand you!” Joe answered, again without thinking. “@#$#5*@#$$$?” said the car-voice. “I CAN'T UNDERSTANT YOU!!” yelled Joe, and suddenly he could.
It was as if Joe suddenly found himself in a foreign place. He heard someone yelling “@$%@$%@!” from a few feet away. He was sitting in a car. He was looking though the front window. He saw a very strange sight.
About thirty feet away from the car, holding an M-16 rifle, was a man who looked, to Joe, extremely familiar. It was him. But it couldn't be. The body he was in looked to his right, his friend was speaking. “Well, what are you waiting for?”, asked the man seated next to Joe-in-the-arabs-body. “HAMID! DRIVE!”, the man yelled. Hamid drove. Both Hamid and Joe, inside Hamid, knew exactly in what situation the were. Joe felt like he could know everything about Hamid, and he did. He saw Hamid as a young boy. How his father used to play with him in the back yard. He remembered school ceremonies, singing the national anthem, saluting to the flag. That beautiful red, white and black. He remembered how proud his father was when he joined the Revolutionary Guard. “You'll make us proud!” Hamid's father said. He remembered how he had that nice uniform, and how all the girls would look at him when he walked through the streets of Basra, his hometown. How he loved his uniform and his rifle. It made him feel safe. He knew that if anything ever happens to his beloved Iraq, that he would help defend it against it's enemies.
“Hamid! What are you dreaming about?! Take out your gun and lets go! We have to protect our country, we have to keep out those damn Americans. They'll hurt our families, they'll hurt our nation!”.
Hamid /Joe pulled out the MAC-10 submachine-gun hidden under his seat. He knew exactly what to do. He was protecting his country, he was doing his duty. “Those fucking Americans” he thought as he started firing, “all they understand is force”.
הישרדות: איי הפנינה
יום שבת, סביבות 11 בלילה. ההפקה הישראלית של הישרדות שמרה לעצמה טריק אחרון בשרוול. למרות סכסוך ארוך טווח עם ההפקה האמריקאית שממנה הם קנו את הפורמט, הם מצליחים להביא אף-על-פי-כן להצבעות צופים על ידי SMS. זאת במעין מהלך מתחכם-חדשני שבו שני מתמודדים עולים לגמר שבו חייבה ההפקה האמריקאית שהמושבעים, 8 האנשים האחרונים שהודחו מהמשחק, יצביעו ויחליטו על המנצח. בשביל ההפקה הישראלית, לא היה ולא נשמע. הרעיון של אי שיתוף של כל העם בהחלטה ברמה כזאת של ריאליטי לא מצליח להיקלט וההפקה נלחמת בכך. הייתי אומר שאנחנו מונעים מקפיטליזם טהור אבל יש פה משהו מעבר. קשה לחשוב שאנחנו קפיטליסטים יותר מהאמריקאים.
לאחר שהצופים שולחים מספר שובר שיא של מסרונים לטובת מירית וקנין, הבחורה המזרחית הנחמדה ששיחקה את המשחק "עם דרך ארץ" והייתה "קודם כל בן אדם" המושבעים מחליטים לפנות נגדה ומצביעים רובם לאריק אלפר – האשכנזי, הרופא, ששיחק את המשחק בצורה תחמנית. שנגיד שאנחנו סומכים על רופאים? אולי לא. שנגיד שאנחנו סומכים על אשכנזים? אולי לא.
אריק, שבמשך משחק שלם פיזר הבטחות לכל המתמודדים כולם, הפר 100% מההבטחות שלו, ועדיין מקבל את אמונם ואמונתם של חבר המושבעים. הוא מצליח ליצור מציאות מופרדת מהמציאות היום-יומית, “מציאות הישרדות" שבה לדרך הארץ של מירית אין כל משמעות. הוא מחזק מחדש את סיפור המציאות ההישרדותית הנפרדת במשך כל תוכנית הגמר ומצליח בכך – המושבעים מפרידים את תפישת המציאות היום-יומית שלהם ויוצרים תפישה שיפוטית חדשה בה אין משמעות לערכים מוסריים בסיסיים (מירית חזרה והדגישה שהיא מייצגת "את הדרך").
היכולת שלהם ליצור מציאות חדשה כזאת, כמעט מאין, מבטאת את היכולת האנושית לאמונה – חיבור בין סיפורים דמיוניים למציאות, אישית או כללית יותר, והסתכלות על חיבור זה כנובע מן המציאות. אנו יכולים לראות, אם כן, במקרה הזה דוגמא מושלמת לליכולת של אדם בעל אינטרסים אשר מחבר אותם לסיפור ויוצר בעזרתם מציאות חדשה, הנדמית כמנותקת מהאינטרסים שלו, בה האפשרות שהוא לא יזכה אינה קיימת - עקב כך שהערכים של אריק (באורח פלא) מותאמים בדיוק למציאות זו. אריק מדבר על "הישרדות" בתור מציאות שאין לו השפעה עליה, שהיא חיצונית לו, ושהיא כפתה עליו את המשחק התחמני והמלוכלך. בעצם – אם נסתכל על מירית, נראה שההסתכלות האובייקטיבית כביכול של אריק על המשחק מתעלמת מקיומם של שחקנים בעלי בסיס ערכים שונה משלו. אריק מודע, אחרי עשרות נסיונות בהבטחות ושבירתן, ליכולת הבסיסית שלנו להשעות את הספק (Suspension of Disbelief, or SOD) וליצור מציאות המבוססת על נרטיב שהופך את מערכת הערכים של יוצרה לזאת ה”נכונה”, גם אם הוא הוכיח את עצמו ככזה שפוגע בנו (או במושבעים, במקרה הזה). ברגע שהמשחק נגמר, לא היה עוד צורך במציאות הזאת וקיבלנו את זה (שימו לב איך אריק מפריד בין המציאויות):
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3720321,00.html
דניאל.
אתמול קיבלתי לביתי תעודה מעניינת שכותרת "תעודת משרת מילואים פעיל." באופן אישי, לא נראה לי שיכול להיות לי אכפת פחות ממשהו כזה. הדבר האחרון שאני צריך הוא שמדינת ישראל תיתן לי 50 אחוז הנחה על אגרת הרישיון שלי כי אני "תומך" בה על ידי שירות מילואים. מה שאני עושה מעוגן בחוק, אני די מרוצה מזה שאני יכול לקבל על זה כסף ואם הייתי רוצה טובות מהמדינה – לא הייתי מתגייס לקרבי בכל מקרה. אני לא יודע בדיוק מי מתגאה בזה שהוא מילואימניק "פעיל" (מישהו יודע מיהו "מילואימניק סביל?") אבל אני בעיקר יודע שאני עושה מה שצריך ובכלל עושה את זה יותר בשביל החוויה מאשר בשביל לתרום איזושהי "מתנה" למדינה שלי. אם הם רוצים לעשות לי טובות, שיצמצמו לי את השירות או יתנו לי יותר כסף
בעצם, אני גם משלם מיסים פעיל, ממחזר אשפה פעיל ואקדמאי…סביל. למה אני לא מקבל פיצוי על כל השירותים האלה שלי למדינה? למה כל אזרח לא יכול לקבל הטבות? אני לא טוב יותר מאף אחד אחר.
בכל מקרה, לנושאנו הדל. אחרי חיפוש קל באתר הקמל"ר, מצאתי שם סעיף קטן האומר משהו בסגנון "על הפרסום המלווה את תעודת משרת המילואים הפעיל נמצאת תמונה של מעטפה אשר הכיתוב עליה אינו מייצג את עמדתו של צה"ל והוא טעות של עורכת גראפית". כמובן שהדבר הראשון שעלה לי לראש הוא – וואו, אני חייב למצוא את המעטפה הזאת. לאחר כמה דקות של חיפוש אחרי החוברת המסתורית (ומציאתה טחובה בפח הניירות מתחת לשולחן), הבחנתי לב במעטפה המסתורית. הכיתוב שצה"ל לא רוצה להזדהות איתו הוא כדלהלן, כפי שמופיע בשחור על גבי חום על "תעודת משרת מילואים פעיל: איגרת מידע לזכאים":
הישרדות היא מילת המפתח שיש לזכור לא ניצחון לא כיבוש רק הישרדות
זאת, אם כן, אמירה שצה"ל אינו מזדהה איתה. למה רק לשרוד כשאפשר לנצח ולכבוש?
דניאל.
במקור תגובה שכתבתי לסיפור קצר, נראה שזה עלול לעזור לאנשים, זה עזר לי:
אתה פשוט חייב לשפר את הסגנון שלך. לכתוב יותר כאילו אתה מספר למישהו סיפור, להתחיל בשפה הכי טבעית שאפשר ו"להסתבך" רק כשאתה חושב כשזה נדרש. תרגיל שעוזר לי, למשל, הוא לקרוא את הסיפור שכתבת כאילו אתה לא מכיר אותו. לראות אם אתה מצליח להזדהות עם הדמויות ולזרום עם הקריאה. שלוש נקודות, אגב, אינן נקודה (גם לי לקח זמן ללמוד את זה) ופואנטה יכולה להיות מובנית ביותר ממשפט אחד. המשפטים לא צריכים להיות מסודרים כמאות תשובות יבשות ל-"ואז מה קרה?" דברים לא קורים במקטעים קטנים. פעולות קטנות מרכיבות פעולות גדולות שמרכיבות פעולות גדולות יותר.
עוד משהו שעוזר לי המון הוא לקרוא. לא לקרוא בצורה שכולם קוראים, ברפרוף קל על המילים תוך כדי הבנת הרעיון הכללי, אלא לנסות להבין איך הכותב יוצר את המציאות שלו דרך המילים. מתי הוא משתמש במטאפורות ואיך הוא מתאר את הפנים ואת החוץ. תנסה לקחת קטע מספר שאתה אוהב ולשכתב אותו לדרך שנראה לך שהיית רוצה לראות את הקטע הזה. אם זה לא עובד או שאתה לא בטוח מה אתה רוצה לשפר, תנסה לקחת קטע שלך ולשכתב אותו לצורה דומה לסגנון כתיבה של סופר שאהוב עליך.
בכוונות טובות (ובתקווה שלא בדרך לגיהנום),
דניאל.
*הפוסט, כמובן, מכוון לשני המינים.